"הבוקר, האופָה אומרת לי: 'יפה עדיין! אך חם זמן רב מדי!' (אנשי המקום מוצאים תמיד שיפה מדי, חם מדי). אני מוסיף: 'והאור כל כך יפה!' אך היא אינה עונה, ואני שוב מבחין בקֶּצֶר הזה בשפה, שהשיחות הקלילות ביותר הן הזדמנות הפז שלו. אני מבין ש"לראות את האור" שייך לרגישות מעמדית; או ליתר דיוק, מכיוון שישנם אורות "ציוריים" שהאופה בוודאי נהנית מהם, מה שנחתם חברתית הוא הראייה ה"מעורפלת", הראייה בלא מִתְאר ... ראייתה של שקיפות, ראייתה של לא-ראייה ... בסופו של דבר, אין דבר תרבותי יותר מהאטמוספרה, אין דבר אידיאולוגי יותר ממזג האוויר".
"בהיותו ילד הוא לא חיבב במיוחד את סרטי צ'רלי צ'פלין; מאוחר יותר ... הוא מצא שיש מעין עונג באמנות הזאת, שהיא בה בעת עממית מאוד (היא הייתה כזאת) ועקלקלה מאוד; זו הייתה אמנות מורכבת, שתפסה כמו באלכסון כמה טעמים וכמה שפות. אמנים מסוג זה מעוררים שמחה מושלמת מכיוון שהם מספקים את הדימוי של תרבות שהיא מבודלת וקולקטיבית גם יחד: תרבות רבת פנים. או אז דימוי זה מתפקד כאיבר שלישי, האיבר החותר תחת הניגוד שבו אנו כלואים: תרבות של ההמונים או תרבות עילית".
רולאן בארת על פי רולאן בארת הוא אחד הספרים האינטימיים והחושפניים של רולאן בארת, שבו הכתיבה משוטטת ומשרטטת את ההוויה היומיומית – כמו זו המחשבתית – של אחד מגדולי הוגי הדעות של המאה ה-20. דווקא בספר "מינורי" זה, הכתוב בקטעים קצרים ומדוייקים, ניתן מבט רחב בתרבות הצרפתית, בטקסטים שונים של בארת עצמו ובחייו שלו. בארת מעיין בקיום הבורגני של סביבתו, ואף בשלו עצמו, דובר את "הזדקנותו" (הספר פורסם בשנת 1975) ואת תנועתו הצידה מהמרכז הפעיל והפוליטי של הצעירים; בוחן תצלומים מילדותו, לצד דיון בסוגיות סמיולוגיות שהוא היה להן אב. רולאן בארת על פי רולאן בארת אורג שטיח מופלא, מרגש ומרתק של התרבות המערבית והכתיבה העיונית-פיוטית.
