הספר קפקא-לקראת ספרות מינורית ראה אור לראשונה בשנת 1975 והמשיך את המהלך שהתחיל ב"אנטי-אדיפוס", ספרם המשותף הראשון של דלז וגואטרי, שהופיע שלוש שנים קודם לכן. "קפקא: לקראת ספרות מינורית" ממחיש ומפתח את התנופה הפילוסופית שזה עתה התעוררה ב"אנטי-אדיפוס", תוך כדי הרחבתה אל תוך הקורפוס הקפקאי ויציאה נגד הקריאות ה"מסורתיות" של קפקא, נגד הפרשנויות השולטות בממסד האקדמי ובביקורת הספרות.
דלז וגואטרי קוראים תיגר על הקריאות שמנסות להציג את קפקא כמבשר הטוטליטריזם והפשיזם בלבד, או בעיקר – על קריאות שממפות את קפקא בהקשר פסיכואנליטי-אדיפלי, בהקשר של ביקורת חברתית-פוליטית-מרקסיסטית או בהקשר תיאולוגי. הם אינם מתכחשים לחשיבותן של קריאות אלו, אולם הם מתנגדים ליומרה של פרשנויות שתובעות בלעדיות ואשר לדעתם אף נוטות לסלף את קפקא. דלז וגואטרי טוענים: אנו לא עוסקים בפרשנות של קפקא, אין לנו תזות אינטלקטואליות לגביו; אנו רוצים להתנסות בקפקא ללא הנחות מוקדמות, לחוות את עצם תנועת הכתיבה שלו.
את כתיבתו של קפקא מכנים דלז וגואטרי "ספרות מינורית". לא מדובר בשפה מינורית כשפתו של המיעוט, כי אם בשפתו של מיעוט הדובר שפה מאז'ורית – שפתו של כובש, קולוניזטור וכו'. שימוש מינורי בשפה מאז'ורית כרוך בהכרח בהתמודדות עם מצב של חוסר אפשרות: חוסר האפשרות שלא לכתוב, חוסר האפשרות לכתוב בשפה המאז'ורית (שפתו של השולט) וחוסר האפשרות לכתוב אחרת. דלז וגואטרי רואים בספרות המינורית אתגר שאינו מופנה למיעוטים בלבד, אלא לכל יוצר באשר הוא, לכל מי שמוכן לחלום את "החלום ההפוך" מזה של מילוי פונקציה רשמית, מאז'ורית, בשפה ממלכתית, כלומר: "לעשות בשפה שלך עצמך – בהנחה שהיא באמת ייחודית, שהיא באמת שפה מאז'ורית, או שהייתה כזאת – שימוש מינורי. להיות כמו זר בתוך השפה שלך עצמך". זה הסיכון שבכתיבה, אך אולי גם הסיכוי.
הפילוסוף ז'יל דלז (1925-1995) והפסיכיאטר והתיאורטיקן פליקס גואטרי (1930-1992) היו מחשובי ההוגים שפעלו בצרפת במחצית השנייה של המאה ה-20. לצד העבודה העצמאית המגוונת ורבת ההשפעה של כל אחד מהם, הם כתבו בשיתוף פעולה גם את הספרים "אנטי-אדיפוס", "אלף מישורים" ו"מהי פילוסופיה", שהשפיעו על דור שלם של פילוסופים ויוצרים מכל התחומים.
