פתוח כדי סדק

כָּל רֶגַע שֶׁחוֹלֵף מְקָרֵב אוֹתִי אֶל הַיּוֹם בּוֹ תְּדַבֵּר אִתִּי.
אחַריֲֵ הכַּ ל
דַּי לִי בְּמִלִּים מוּעָטוֹת מְדֻיָּקוֹת כְּמוֹ:
נהָָר.
סִירָה.
וְאוֹתִי שָׁטָה אֵלֶיךָ


כרסיסי־שלכת מתאספים זה בצד זה שיריה של המשוררת דניאלה ברפמן על לוח הלב. בעין, שכמו הוכשרה לקלוט בנימיה הפנימיים ביותר את המית־לבו של הטבע, יוצרת המשוררת מקבץ עדין ומיוחד של רשמים והתבוננויות, תמונות־מחשבה ותמונות־עולם באות והולכות ומתנועעות. כהיאסף שלג אל שלג חוברים בספר ניד־הכמעט, הרף־העין, צללית־המילה, ריצודים שקופים כמים המופיעים־נעלמים חליפות, מבהיקים לרגע ונספגים בחזרה אל תוך השתיקה שהנביטה אותם חרש, רק כדי לעלות מחדש, עתירים יותר, מתוך הדברים והצלילים.

ספר ביכוריה של דניאלה ברפמן הוא מעשה־תצרף אימפרסיוניסטי, קולאז' עתיר צבעים ומשיכות מכחול, הנע חרש בסדקים החבויים שבין המילה והשתיקה, היום והלילה, הקודש והחול, האהבה, הכמיהה, הפרידה והבדידות. ברפמן מפליאה לעשות בלשון פעם אחר פעם; בידיה הדרוכות להדהודן העמוק של המלים, היא לשה את מרקמן משל היה חומר רך, אוחזת ומרפה, מסובבת ומטה, מניחה להן לדבר את דברן מתוך גרונה. כך נחשף ועולה מעט־מעט הנעלם המסתיר את המרובה, המוסיף לפעום במסתרים, רוטט להיחשף. שכן, גם בהיסגר החוץ, הרגל־ההבטה עודו יודע, ומכוח נדיר זה שבידיעת־עולם, מזמינה אותנו המשוררת, בהיאסף המילים למקומן הראוי, לקרוב אליה, ולאהוב בדברים.