"כל מה שלוט בו, כל מה שלוט בי, כל מה שאיני יכולה לדייק, כל שם תואר מיותר או בזבזני, כל מה שלא שיערתי שאני מוצפת בו עד כלות, עד כדי אי יכולת להביט, כל מה שעיכב את מבטה, כל מה שהסיט את מבטו תמיד מעבר לי לאיזו נקודה עלומה בחלל עד שלא הייתי בטוחה אם הוא מקשיב לי ולאיזה קול הוא מקשיב באמת, מה או מי מסיח את דעתו, אם הוא שם לב או שאינו יודע בעצמו במה הוא שקוע ואם הוא אבוד או חש אבוד, אם הפיזור הוא פירוק או חידלון או בחינה עצמית או שכחה עצמית. לפעמים אני חושבת שהוא המְספר הגדול, העד הגדול, ושלכן איננו יודעים את הסיפור. לעולם לא נדע. שכל זה, כל הקורות אותנו, נתקלים בלוט, חתומים בלוט". [מתוך הספר]
הנובלה ספר, ילדות כתובה בקול בתו הצעירה של לוט. היא מדברת מלב סדום התנ"כית כמו מלב תל אביב המודרנית, כורכת זמנים וחללים ובתי אב. סיפור משפחתה הגרעינית – לוט אביה, אשת-לוט אמה, ואחותה הבכירה – כמו מתאר מאז והלאה את סיפור בתי מו-אב כולם.
ספר, ילדות מקיים מהלך כתיבה מפתיע, הנבנה תוך כדי מעשה הקריאה בשם. זוהי פרוזה המעיינת בהיווצרותה ומדמיינת את אפשרויותיה, בעודה יוצרת מארג בדיוני ופילוסופי בין הגוף הראשון והשלישי של הילדות.
כבמדרש מודרני פורשת מיכל בן-נפתלי סיפור בראשיתי, סיפור מן הגוף ומן הרוח, החושף ומאחה בה-בעת אי-הידברות קדומה ביניהם.
מיכל בן-נפתלי היא כותבת, מתרגמת ועורכת סדרת "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מחברת הספרים "כרוניקה של פרידה" (רסלינג 2000), ו"הביקור של חנה ארנדט" (הקיבוץ המאוחד/ מכון ון-ליר 2006). תרגמה את "נפתולי בבל" מאת ז'אק דרידה (רסלינג 2002), "סיפורי אהבה" מאת ז'וליה קריסטבה (הקיבוץ המאוחד 2006), "מחלת ארכיב" מאת ז'אק דרידה (רסלינג, 2006) ו"דרידה קורא שייקספיר" (הקיבוץ המאוחד 2007).
