נפתולי זמן: אוטוביוגרפיה ארתור מילר

האוטוביוגרפיה של האיש שכתב את מותו של סוכן – המחזה האמריקני הטוב ביותר של המאה הנוכחית; שיצא נגד ציד-המכשפות של מקארתי, סירב לשתף פעולה עם הוועדה לפעילויות אנטי-אמריקניות והוקיע את שחיתותה במחזהו, ציד המכשפות.

מילר נולד ב-1915, שנה אחרי פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, היה בן 14 במפולת הגדולה של הבורסה הניו יורקית, התבגר בשנות השפל הכלכלי ולמד באוניברסיטה בעידן ה"ניו דיל". סיפורו, שאותו הוא מספר בחיות ובמיומנות מדהיות, הוא כבר עתה סיפורה של אמריקה במאה העשרים. בתהליך צמיחתו לכותבם של מחזות שחקרו את מהות הישות האמריקנית, נעשה מילר למצפונה של ארצו. כאינטלקטואל מזהיר, כשברודווי פרושה לרגליו ומרילין מונרו לצדו, דומה שהצליח ליישב ניגודים בלתי-אפשריים ולהגשים את החלום האמריקני. ועם שברו של החלום – אחרי מקארתי וייטנאם, המאבק על זכויות האדם וכבודו – נעשה מילר לאזרח-העולם, הרבה בנסיעות כנשיא פ.א.ן. – לעתים תכופות בחברת הצלמת אינגה מוראת, רעייתו זה עשרים וחמש שנים – ועבד בלא ליאות למען חירותם הגופנית והרוחנית של סופרים ברחבי העולם.

כמותו של סוכן לפניו, נפתולי זמן, ספר גדול בכל המובנים, מתחקה אחר מבנה הזיכרון עצמו, כשכל פסקה קשורה לקודמתה ונולדה מתוכה. סצינה אחר סצינה נפרשת בבהירות, וממחישה שוב ושוב שעבור מילר, הווה הנו כל מה שהוא פוליטי. למן נוכחותו המקרית ככתב-סטודנט בשביתת-השֶבת הראשונה בבית חרושת, בשנת 1935, ועד לפגישתו עם גורבצ'וב במסעו האחרון לרוסיה, בשנת 1986, התנסותו האישית נפרשת תמיד ביד מעודנת כנגד הרקע ההיסטורי שלה. אפילו מן התיאור של שנותיו עם מרילין מונרו עולה המאבק בין הדימוי הפרטי לציבורי, כמו במסעם הראשון לאנגליה, המתואר לפרטיו, שלעתים הם מצחיקים עד דמעות.

נפתולי זמן , הכולל 32 עודי צילומים שברובם לא התפרסמו מעולם, מצטרף לשורות האוטוביוגרפיות הקלאסיות שמחבריהן הצליחו להפוך את זכרונותיהם לספרות גדולה –

מעניינת ומהנה.