תולדותיה, דרכי ביטוייה ומקורות ההשראה של היצירה האמנותית, הנוצרית-כנסייתית, בארץ ישראל כמעט לא נחקרו, כל זאת בניגוד למחקר אינטנסיבי של האמנויות בתקופה הביזנטית, הממלכה הצלבנית והאסלאם המוקדם. הזנחה זו של המחקר נוגעת לכנסיות המזרחיות והמקומיות – לכנסייה היוונית אורתודוקסית ולכנסייה הארמנית במאה ה-19, כמו גם לאדריכלות ולאמנות הכנסייה הקתולית האוניברסלית בארץ בין השנים 1900 ל-1965. מסורת האמנות בקהילות המזרחיות בעת החדשה בולטת מאז המאה ה-19, בעוד שהמסורת האמנותית בכנסיה הלטינית מתפתחת בעיקר במאה ה-20. הכנסייה הקתולית ראתה את ארץ הקודש כחלק מעולמה, את העלייה לרגל למקומות הקדושים כמשמעותית וסמלית, ואת החיים והיצירה בה כחלק מתפישותיה האוניברסליות.
המאמרים המכונסים בספר הזה משקפים חלק ממחקריה של קבוצת היסטוריונים של האמנות אשר בוחנת לראשונה היבטים מרכזיים באמנות הנוצרית בארץ במאות ה-19 וה-20. מספר מאמרים דנים באמנות היוונית-אורתודוקסית בכנסיית ג'ורג' הקדוש בלוד במאה ה 19 וכנסיית גבריאל הקדוש (האורתודוקסית) בנצרת במאה ה-18; הם מציעים אפשרות להשוואה בין האמנות היוונית-אורתודוקסית לאמנות הקתולית. מאמר נרחב דן בכנסיות המנזריות בנצרת ותרומתן ליצירה האמנותית בארץ, כמו למשל האדריכלות והאמנות הכנסייתית הקתולית של מנזר הכרמליטיות היחפות (1910) והכנסייה הסלזיאנית על שם ישו הנער (1926). מאמר נוסף מוקדש למחקר ראשוני של המנזר על שם סטפנוס הקדוש בבית ג'ימאל, מתוך ראיה פנורמית של תפישות מתכנניו ומחזורי הציור הנדירים של אומניו.
היכרות עם פרקים מרתקים אלה בתולדות האמנות הנוצרית בארץ, אשר מהווה חלק בלתי נפרד מהיצירה כאן, תוכל להביא להבנה ולשיתוף פעולה בין התרבויות החיות זו לצד זו – לטובת יצירה רב-תרבותית.
