לפעמים בשעון האהבה מתקתקים מחוגי המקום. המקום בשיר הזה הוא "איים אחדים בים האגאי", והאהבה היא הגוף הרגעי של האהוב. זוהי גיאוגרפיה נמחקת, גיאוגרפיה המותירה זיכרון. הזיכרון מתערבב בעצב והעצב ממלא את מרפסת המלון, והשיר? השיר לא תם. הוא רק מתחיל. הסחרור הזה מתרחש כמעט בכל אחד משירי הספר הנפלא הזה. מנואל פורקנו הוא משורר היודע לצייר ערבסקות ביד של להטוטן ובלב היודע למחוא כף לקוצים שעל גבעולי השושנים.
