מקורם של מהלכי המחשבה שפרויד מפתח כאן – תוך כדי דיון נרחב על אהבה ונרקיסיזם – מצויים בפרק הרביעי של "טוטם וטאבו" (1912-1913), במחקרו על הנרקיסיזם (1914) וב"אבל ומלנכוליה" (1917); הם מהווים בסיס לדיון על מושג "אידיאל האני" המשמש כרשות מצפונית של האני. רשות זו מובנת בהקשרים של הזדהויות חברתיות עם הקבוצה ועם המנהיג. על כן פרויד פונה גם להיפנוזה ולהשאה, נושאים שהעסיקו אותו בשלבים מוקדמים יותר, עוד בתקופת לימודיו אצל שרקו בפריז.