יפעל ביסטרי יליד 1978, המשורר המוכשר והאדם הנדיב שאנחנו כ"כ שמחים להכיר, אשר ספרו הראשון והנפלא "שְֹאֵת" ראה אור בהוצאת אפיק ב-2020, וזכה בפרס שרת התרבות .לספר ביכורים כתב כאן יפה על ספרה המפעים של מיטל זהר, נבדה
:על נבדה, מיטל זהר
את נבדה של מיטל זהר קראתי בנשימה אחת, אבל מקוטעת, לעתים משתנקת, מחרחרת כמו מנוע גוסס של מטוס, ובימים שעוד אפשר היה לטוס, לטוס ממש, לעיר גדולה כמו לונדון, לקחתי אותו איתי שוב כדי לנסות להבין דבר-מה לא פתור, וכצפוי הוא לא נפתר אף לא בעזרת שוטטות בין גשר המילניום לשורדיץ', כי נבדה הוא מסוג הספרים שאינם נפתרים או פותרים, כי הם נטועים בתוך הספרות במובנה העמוק, ספרות שמסוגלת להצית ולחבל ולייאש ולרומם את הרוח בעיקר בזכות הסוד הגדול שלה, תנועה, התנועה במרחב ובזמן, שאם היא נכתבת באופן העקרוני והמדויק שהסיפור מבקש, היא מצליחה לעורר אצלנו את כל הזיקות הפרטיות והכמוסות אל החיים הקטנים שלנו, ומי כמונו יודע, יודעת, עד כמה גדול הנס הזה של הזיקה, כמה הוא נדיר.
נבדה, עבורי, עושה את כל זה, לאורך הפרגמנטים שבאופן משונה הם לא רק מצטברים אלא גם נגרעים לאורך הספר, כמו מד גובה של מטוס, והזיקות מצטברות אף הן, ובאופן אישי בעיקר כהורה, כאבא (להתמוסס בתערובת מבלבלת של דקירות כאב ובושה עם נחמות דקות ועדינות), ובכל זאת אם לומר משהו שאולי עוד לא נאמר על הספר היפה הזה, להתעכב על רגע אחד שמזקק משהו שקשור לכתיבה ולתנועה המיוחדת של מיטל, הנה בפרגמנט 80:
"הוא ראה את זה בבירור, הוא התחיל לחיות בשביל עצמו. ואולי הוא תמיד חי בשביל עצמו, אבל עכשיו זה היה אחרת, בלי לחשוב פעמיים, בלי יותר מדי אשמה. הוא טס ליפן, נרשם לקורס צילום, התחיל ללכת לסרטים, להצגות. הוא כבר לא היה מודיע לי מראש – בבוקר, מגמגם, מצליח לדחוף את המילים מהפה רק בסוף השיחה – שהוא לא יחזור בערב הביתה, שהוא הולך לישון אצלה, אלא פשוט נעלם לכמה ימים בלי לומר כלום, לוקח אִתו את הכלב כדי שלא יצטרך להוריד אותו. הייתי יודעת שהוא לא בבית אם הייתי נכנסת והכלב לא היה קופץ עלי – המוות כן."
"המוות כן", סיום כמעט אנטי-תחבירי לפרגמנט ולהתרחשות שיש בו, כי הרי מה יש להגיד לפני ומה יש להגיד אחרי, המוות כן, והסיום הזה, אסף עבורי לא רק את נבדה אלא גם את "הבית לקח", ספר השירה המצוין של מיטל, וגם את הדברים ששמעתי אותה אומרת על ספרות מעת לעת, וכל אלה המציינים את התנועה של מיטל זהר בספרות, הם מחוג של שעון במד הגובה, והוא לא מרצד, המחוג, הוא מאוד יציב, מאוד בהיר, מאוד מדויק, כתיבה שיכולה להפיח כל כך הרבה תנועה וחיים במילים כמו "המוות כן", כן, חיים.
