"אמנם, כשאני לעצמי, יש שאני, בעל-הסיפור, משלה את עצמי לחשוב, שאין הדבר נורא כל כך, כי בכגון דא אין התחומים שבין 'בזמנו' ו'שלא בזמנו' כל כך מוגבלים וקבועים: עינויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו, ומאבדים עצמם לדעת או יוצאים מן הדעת, על כי לא יכלו נשוא חרפת חייהם הפרטיים הדלים, יקרו גם בזמנים היותר נהדרים"
השורות המסיימות את ההקדמה ל"שכול וכשלון" של ברנר, שהתפרסם לראשונה בשנת 1920, שנה לפני הירצחו. הרומן עוקב אחר יחזקאל חפץ, יהודי חלש גוף ומעורער בנפשו אשר מתקשה למצוא את מקומו ברקע ההתיישבות היהודית בירושלים. "שכול וכישלון", נחשב לאחת מפסגות הפרוזה העברית, ומלמד כי השכול והכישלון מהדהדים בכל התיישבות, צעידה, או מימוש.
