פרספוליס – סיפורה של ילדות / מרג׳אן סטראפי

אפריל 06, 2020

פרספוליס – סיפורה של ילדות / מרג׳אן סטראפי

 

הפנייה של מרג׳אן סטראפי אל הקוראים בישראל, מתוך הנובלה גראפית המרגשת ״פרספוליס״:

פני עשרים ושבע שנים התגוררתי בשדרות נילו שבטהראן, בבניין שהכיל שמונה דירות.
היינו שמונה משפחות בסך הכול. ההורים שלנו היו כולם כבני שלושים, וכמעט לכולם היה ילד אחד. חוץ מאשר לשכנים בקומה הראשונה משמאל ואלה בקומה השלישית מימין, שלכל אחד מהם היו שני ילדים. והיתה גם משפחת קיאני, שגרה בקומה הרביעית משמאל, ולה לא היו ילדים בכלל. כך היינו עשרים וחמישה סך הכול: תשעה ילדים ושישה עשר מבוגרים.
חיינו בהרמוניה, כלומר כמעט בהרמוניה, כי לילדים היה אסור לשחק בימי הקיץ בגינת הבניין בין שתיים לארבע אחרי הצהריים, כדי לא להפריע למנוחת הצהריים של הגדולים. וחוץ מזה, לפעמים היו גם בעיות עם החניה.
אבל זה לא היה כל כך נורא, ולמראית עין הכל היה בסדר גמור. חיינו בעולם שהיה הטוב שבעולמות. אני אומרת ל״מראית עין״, כי באותה תקופה לא היינו מודעים לכך שבארצנו שולטת דיקטטורה, ושיש בה אנשים שיושבים בבית סוהר אך ורק משום שהם חושבים אחרת.
באותה תקופה עצמה לא ידעתי גם שיש בינינו שלושה ילדים יהודים- נדה, סופיה ואסכנדר. בדיוק כמו שלא ידעתי שדרו, הילד הקטן עם העיניים בצבע דבש, הוא ארמני. וחוץ מזה, גם אילו ידעתי, אני בטוחה שזה לא היה משנה לי. כולנו היינו תמימים, כמו כל הילדים שחיים בתקופת שלום, ושהעולם עדיין לא אילץ אותם לטעום ממרירותו בכך שהדגיש את השוני ביניהם והאיץ בהם להיות אויבים זה לזה.
לאחר כמה חודשים, כשחוץ מזה שגדלנו בחצי סנטימטר אף אחד מאיתנו לא השתנה, פרצה בארצנו המהפכה. הורינו התחילו לדבר על דמוקרטיה, חירות, שוויון, שמאל, וכו׳ וכו׳... מילים שבשבילנו, הקטנים, היו מופשטות לגמרי, אבל היה להן צליל יפה מאוד. נאלצנו, למרות רצוננו ובלי לקבל שום הנחה, להתרכז מאוד כדי שנהיה מסוגלים לעקוב אחרי האירועים... וכמעט שהצלחנו, ואני אומרת ״כמעט״ כי ממש לא קל להודות שבעצם נכשלנו.
יום בהיר אחד ראיתי את נדה, סופיה ואסכנדר בגינת הבניים, ואף שמחוגי השעון הראו שהשעה שלוש אחרי הצהריים, איש לא צעק עליהם. אחר כך נודע לי שנדה נסעה לישראל ושסופיה ואסכנדר היגרו לקנדה.

חמש שנים מאוחר יותר הגיע תורי לעזוב את איראן. מאז, לא שמעתי על נדה, סופיה ואסכנדר דבר. העולם אומר לי שוב ושוב שנולדנו כדי לשנוא זה את זה. ואני אומרת לעולם, שאי אפשר לשנוא את מי שהוא בשר מבשרך. ואני גם אומרת לעולם, שאני לא שמה עליו ושהוא לא מזיז לי.

פריז, מאי, 2005.

 

 

פרספוליס – סיפורה של ילדות / מרג׳אן סטראפי