"מלכות העולם הזה" של אלחו קרפנטייר עוקב באורח כללי וגם חופשי אחר המרידות שהביאו לעצמאות האיטי ב-1804, כולל הניצחון על נפוליאון. אלחו קרפנטייר מנסה לתאר דרך יצירה ספרותית את אמריקה: יבשת של מפגשים בין עמים, אמונות, גזעים וכוונות. יבשת של היתוך טראומטי, הרסני אך גם בונה. בהקדמה לרומן הוא כותב: "אמריקה רחוקה מאוד מלמצות את מעיין המיתולוגיות שלה" ומסיים במלים: "הרי מה היא ההיסטוריה של אמריקה אם לא כרוניקה של המהות המציאותית-פלאית?"
"מלכות העולם הזה", היא הניסיון לתאר את מה שאולי אי-אפשר לתאר, את מה שממשיך להתחולל בעולם – מדרפור ועד טיבט, יבשת שהיא קרקע רוטטת. לאחר שחש לפי דבריו "את הכישוף שאינו-כוזב של אדמות האיטי", הרגיש קרפנטייר "יומרה חסרת סבלנות להחיות את הקסום".
