כי היום עובר: חיי עם יעקב שבתאי | עדנה שבתאי

"שוטטנו לנו שנינו בשדרת הקזוארינות והברושים ושוחחנו על ההבדלים בין החיים בעיר לחיים בקיבוץ. אני הבעתי (בזהירות) את משיכתי לחיי העיר; ואילו יענקלה – כך אמר שקוראים לו כולם, פרט לבני המשפחה שקוראים לו י-קוב – התפעל דווקא מן "השלווה הכפרית" ומהשמיים המכוכבים. "תראי איזה שמיים. תראי את הכוכבים", חזר ואמר, "אף־פעם אי־אפשר לראות שמיים כאלה בתל־אביב". כבר היה סמוך לאחת אחר חצות כשעמדנו לצאת מפרצה בשער המערבי של גדר הקיבוץ על־יד חורשת האיקליפטוס. אורו הלבן של הירח שעמד גבוה מעל לצמרות העצים הענקיים נשפך בכל מרחב השמיים, ולי לא היה מסתור מן הבושה שהציפה אותי כשהנער־הגבר הזה, שרק לפני שעה קצרה היה לי זר, אחז פתאום בידי ועזר לי לעבור בעד לפרצה לצד השער הנעול.

ככה, בעוד ידו אוחזת בידי, יצאנו שנינו אל המרחב הפתוח, ומשהו שכאילו חסם מפנַי את האופק נעלם באותו רגע והעולם נראה לי חדש ומופלא."

עדנה שבתאי כותבת את סיפור חייה לצד יעקב שבתאי: מי שהיה לסופר מהפכן, חדשן, כשהוא להוט להספיק את מותו בטרם-עת. אמנם הספר אינו רק ביוגרפיה של יעקב שבתאי מילדותו עד מותו – אלא הוא תולדותיו של קשר "פטאלי כל־כך". מותווים בו שני מסלולים, זה של עדנה שבתאי, המספרת, וזה של האיש שלה, מסלולים שהתפתלו, נקטפו זה אל זה, השתרגו, אך גם

פנו זה נגד זה. ושוב ושוב נבלמו בוויתורים כואבים.

בתמונה: עדנה יעקב שבתאי