הנדל על ציור של צבי מאירוביץ, בעלה:
"את 'הפריחה של שני צללים' צייר כשצייר את הקוצים. היינו אז נוסעים בדרך לגבעות שיך אבריק לקטוף קוצים, בייחוד בקיץ, בימים כמו היום, לבנים. בתוך האדמה היבשה, על גבעול דק יבש, הם פרחו סגולים, לא מתייבשים, לא מצהיבים, בכל רוח נשארים גבוהים, דקים, אפילו לחים, הסגול הנע הופך את מורד הגבהות הצחיח לרוח סגולה, וצבי היה מביא אותם הביתה בערימות ותוחב אותם בתוך כד החימר השחור הגדול בין עמודי המרפסת, תולה אותם ליד הדלת של קיר הטלייה, מצמיד בהמהדקים אל הכן ואל פסי העץ של התריסים, ממלא בהם את קופסאות המכחולים ואת סירי המטבח, ומה שהוצאתי היום הוא כאמור בד ענק של פריחה לבנה על שני צדדים גדולים ואפלים, חוצים לרוחב את את השק הצבעוני האפרורי, הפקעת נמתחת עד קצה הספקטרום עד גבול הסגול ולתוך הקרניים של האולטרא סגול, שהם בעצם המקום בו נפגשים החולי עם המרפא חומר השמיים עם חומר הארץ [...]"
יהודית הנדל כותבת בספר יפהפה זה על חייה עם בעלה, הצייר צבי מאירוביץ, ועל נוכחותו בחייה לאחר מותו.
בתמונה: ציור של צבי מאירוביץ'
