"החיים שלי כיערן נעשו מרגשים שוב, כל יום ביער נהפך למסע של תגלית. זה גרם לי לאמץ דרכים בלתי רגילות לניהול היער. מי שיודע שעצים חשים כאב ויכולים לזכור, ושעצים הורים חיים עם ילדיהם, אינו מסוגל עוד לכרות אותם ולנוע ביעף ביניהם עם מיכון כבד. כבר עשרים שנה אסורה כניסתן של מכונות ליער שלי, כשצריך בכל זאת לכרות כמה עצים, העבודה מתבצעת בקפידה יתרה על ידי פועלי יערנות עם סוסים. יער בריא יותר, אולי אפילו שמח יותר, יצרני בהרבה, ופירוש הדבר הוא גם בו־בזמן רווחים גדולים יותר. הטיעון הזה שכנע גם את המעסיק שלי, קהילת הִימֶל, והיום כבר לא היה הכפר הקטנטן הזה שבהרי האייפל מקבל שום דרך אחרת לניהול היער. העצים פולטים אנחת רווחה משותפת וחושפים עוד מסודותיהם, בייחוד החורשים בשמורות החדשות שנוסדו, היכן שאיש אינו מפריע להם. לא אחדל לעולם ללמוד מהם, אבל אפילו מה שגיליתי עד כה מתחת לחופת העלווה שלהם עולה על כל מה שיכולתי לדמיין בעבר."
